אין לי מה לכתוב- שיר קצר

אין לי מה לכתוב ושום דבר לא עוזר

חיפשתי רעיונות בארון ובחצר

מאחורי הספה ובתוך המקרר

אך לא מצאתי כלום, רעיונותי נגמרו כה מהר.

ניסיתי ללכת, ניסיתי לרוץ

אפילו טיילתי סביב כל הקיבוץ

חיפשתי פה, חיפשתי שם

חיפשתי עד קצה העולם,

אך עדיין לא מצאתי, הכל נעלם.

שאלתי חברים, שאלתי משפחה,

שאלתי אפילו את שירות הרווחה,

אך אבוי, אף אחד לא מצא תשובה

לשאלה שבגללה אני מתקשה.

"אז מה אעשה עכשיו?",

שאלתי חסרת תקווה,

נגמרו לי האפשרויות, הייתי אבודה.

ואז, בראשי פתאום התגלה חיזיון,

"אולי אנסה לכתוב שיר על כך שאין לי רעיון?"

שיר על הנער השורד מהשיטפון בנחל צפית

10 ההרוגים בשיטפון בנחל צפית

העיניים אומרות הכול- שיר ע"י שירי ש

 העיניים שלו אומרות את הכול,
כמה הנער המסכן יכול לסבול?
האזהרות היו שם, אך אף אחד לא הקשיב.
טעות קטנה עושה הרס כה גדול.

 

העיניים שלו, פעם אורות, מלאות בשמחה,
עכשיו מלאות באימה.
הן יהיו מצולקות לעולם, לעד,
מסונוורות מאורות הבימה.

 

שנאה ואשמה הן לא התשובה
עכשיו כל מה שהן צריכות זה תמיכה ואהבה-
העיניים המלאות בדמעות כמו ים כחול,
העיניים שאומרות את הכל.

היסטוריית העיר שבה מתבסס הסיפור שאני כותבת!

ההיסטוריה של העיר ת'אנאלין, הנמצאת באריזונה, ארה"ב-

ב-1951, בזמן המלחמה הקרה, ממשלת ארצות הברית עשתה ניסויים אנושיים בתוכנית הנקראת MK אולטרה, בתקווה ליצור שליטה מוחית או, טלפתיה, אך לרוע המזל, הם לא הצליחו במשימתם. אך להפתעתם, ב-10 לפבrואר, אחד הניסויים הפסיכולוגיים, שבו השתמשו בשדרים אלקטרומגנטיים, הצליח חלקית.

ג'יימס נלסון, הנבחן, התעוור למשך חודשיים. לאחר שהחלים מעיוורונו, גילה שעיניו חזרו לרגיל פרט למשהו אחד קטן, כשהוא הסתכל על הרופא שניסה להחזיר לו את ראייתו- הוא ראה מספר מטושטש מעל לראשו. כשאימץ את עיניו קצת יותר הוא ראה שהמספר היה למעשה תאריך, נלסון שאל לגבי זה, אך הרופא פשוט אמר שהוא כנראה עדיין הוזה. נלסון לא ידע את זה בוודעות, אך הייתה לו הרגשה מוזרה כשהסתכל על התאריך, הוא ידע שהמספר המשונה לא היה סתם תאריך אקראי, ושמשהו אפל יקרה בתאריך הזה.

הוא התעלם מזה, ולאחר שבוע ימים שבהם החלים מהניתוח שעבר כדי לשפר את ראייתו, שב לביתו שבו גר עם אשתו האוהבת, אנה נלסון. הוא התחיל לראות תאריך משונה גם מעל לראשה, 21.5.1942, הוא לא אמר על זה כלום, אך חשש ממה שהתאריך הזה אומר.

לאחר מספר שבועות, גברת נלסון נכנסה להריון, וילדה תינוק בריא לאחר שמונה ושלושת רבע חודשים, אך לאחר חודש, באותו תאריך שג'יימס ראה מעל ראשה של אנה נלסון, היא מתה בהפצצה בזמן שביקרה את הוריה בסנט ג'ונס.

ג'יימס נלסון שם לב לתיאום התאריכים, והתחיל להשתגע, תרתי משמע.

הוא גירש את בנו מהבית, בגלל שבנו הזכיר לו את אשתו שמתה יותר מדי, ומכר את ביתו וכל רכושו.

הוא התחיל לעקוב אחרי אנשים ברחובות, ולהזכיר להם שוב ושוב מתי הם ימותו ולשגע אותם, והדבר המשיך במשך שבועות, עד שהממשלה סוף-סוף השתלטה על המצב, ושמה את ג'יימס נלסון ובנו, אלן נלסון, בכפר לא מוכר ונטוש באריזונה, והקיפה את כל הכפר הגדול יחסית במחסום ברזל גדול, ושער לפניו, שאת הקוד הארוך והמסובך רק הנשיא ידע.

להפתעתו של ג'יימס, הייתה עוד אישה, רנונה אולניר, שהניסוי עליה היה דומה, והסתיים באותה צורה: היא קיבלה את "ראיית המוות", כפי שג'יימס כינה את המחלה. ג'יימס ורנונה שנאו אחד את השני בהתחלה, אבל לבסוף התרגלו אחד לשני, והתאהבו. זה היה חמוד, אם שניהם לא היו משוגעים.

ולבסוף, הם הולידו ילדים שהתחתנו עם עוד אנשים שנמצאו עם ראיית המוות, עד שלבסוף נוצרה העיר ת'אנאלין (ת'אנאתוס- מוות ביוונית), שבה לכל בן אדם בעיר יש את ראיית המוות, ושם ממוקם הסיפור "התאריך".

מדי פעם, כשהייתה קורת מלחמה, חלק מהגברים המבוגרים בעיר היו נשלחו לרגל אחר האויב, כדי לדעת מתי ימות, אך זה לא קרה לעיתים קרובות.

ממשלת ארצות הברית הייתה מאוד קשוחה כלפי תושבי ת'אנאלין, ולא רצתה שהם יספרו לשאר העולם על "בני מינם", וכולם ישתגעו, ולכן, הם אסרו כל קשר עם טכנולוגיה ומדיה חברתית מצד אנשי ת'אנאלין, והריצו ערוצי טלוויזיה במעגל סגור.

הממשלה לא שמה לב לזה, אולי בגלל שהיא גאה מדי כדי להודות בזאת, אבל הם בעצם יצרו גטו, שבו שמו את כל האנשים עם "ראיית המוות", אמנם היה בו קצת יותר טכנולוגיה, הרבה אוכל, מקומות בילוי, ריווח יחסי, ורפואה מודרנית, אך הם עדיין היו אכזריים לאנשי ת'אנאלין לטובת שאר העולם.

תושבי ת'אנאלין אף פעם לא ראו את שאר העולם, וכל מי שכן, הובא לבסיס הממשלה באריזונה, ועונה עד שהשתגע, זה אכן אכזרי, אך זאת הדרך הכי טובה בעיני הממשלה. בכל מקרה, בגלל שתושבי ת'אנאלין אף פעם לא ראו את העולם שבחוץ, הם לא ידעו שיש מקומות אחרים, אך מתישהו החלה להתפתח ולהתפשט השמועה על עולם אחר מחוץ לת'אנאלין, עם אנשים שונים ונופים מרהיבים, כמובן שהממשלה דחתה שמועות אלו, אך עדיין היו כאלה עם אמונה, כמו דני, הגיבורים של הסיפור.

 

כדאי לי לעשות יותר פוסטים באנגלית? should I make more posts in English?

חשבתי לאחרונה, שבגלל שחלק מהקוראים של הבלוג שלנו הם מאמריקה, מאוסטרליה או מצרפת, אולי הם לא יבינו את הפוסטים שלי (כי הם בעברית). חשבתי שאולי כדאי לי לכתוב עוד פוסטים באנגלית!

מה אתם חושבים?

I've been thinking lately, and, because some of the readers of this blog of ours are from USA or Australia or France, they might not understand my posts (since they're in Hebrew), so maybe I should make more posts in English

?What do you think

מקום מהמם לחופשת פסח

יש לכם כבר תכניות לחופשת פסח? לא? יופי! מכיוון שיש לי מקום מושלם לבקר בו בחופשת פסח💖

מכיוון שרוב הקוראים של האתר הם מסביבת ירושליים, בחרתי מקום בירושלים, ספציפית בכיכר המוזיקה.

למקום קוראים "מוזיאון המוזיקה העברי", שבו תוכלו לראות את התרבויות השונות שעיצבו את ההיסטוריה של השירה ועולם המוזיקה העברי. תמצאו אוספי כלי נגינה עתיקים ומקוריים ואפילו תוכלו לצאת לסיור שמשלב פעילויות אינטראקטיביות עם שימוש בטכנולוגיה מתקדמת.

בכניסה למוזיאון תקבלו טאבלט שיעזור לכם לסייר בשבעה אזורים שונים במוזיאון. כל אזור מעוצב בסגנון שמאפיין את התרבות שהוא מייצג, כגון כלי נגינה וכתבי יד עתיקים מתקופות שונות בהיסטוריה של העם היהודי. האטרקציה המרכזית של המוזיאון היא משחק מציאות מדומה שחווים דרך משקפי אוקולוס ריפט מתקדמים ביותר. המשקפיים יקחו אתכם לסיור המלווה במוזיקה וסרטי תלת-מימד.

לסיור במוזיאון יצטרף “סבא לוי”- דמות ציורית שתלווה אתכם עם הסברים ומידע על כלי המוזיקה והשירה השונים. סבא לוי ייקח אתכם למסע חוויתי דרך שבעה תפוצות עיקריות שהן כאבני דרך ביצירת מסורת מוזיקלית זו. לכל תפוצה מוקדש אזור ייחודי, שמעוצב בצורה מרשימה שמוסיפה לחווית הסיור. בכל אזור אפשר לראות כלים שונים, לשמוע אותם, ולשחק ולנגן במשחקי מולטימדיה בטכנולוגיות חדשניות.

לעוד מידע, תוכלו לצפות בסרטון הזה של ראיון עם לורונט לוי שהקים את המוזיאון, או שתוכלו להסתכל באתר שממנו קיבלתי את המידע: ItravelJerusalem

אני מקווה שתנסו את זה, ושתהנו!🌹

נ.ב אורך הסיור הוא כשעה וחצי, ומחיר הכניסה הוא 50 ש"ח למבוגר ו-40 לילד.

פוסט היכרות!

בבקשה תתעלמו מהעובדה שזה לא הפוסט הראשון שלי.

היי, אני שירי (כפי שאתם כנראה כבר יודעים מהשם של הבלוג), וזה הבלוג שלי!

טוב אמ… אני מניחה שאני צריכה לספר עליי קצת עכשיו.

אז, אני אוהבת מאוד פאנדומים (קבוצות מעריצים של סדרות), כל מה שתרצו, הייתי שם, doctor who, פרסי ג'קסון, הארי פוטר, אווטאר, once upon a time, משחקי הרעב, the fault in our stars, voltron legendary defender, הכל.

(האהובים עליי הם פרסי ג'קסון, הארי פוטר וvoltron).

אני גם מאוד אוהבת ציור (כפי שאולי ראיתם מהפוסט לפני זה), ואני גם ממש אוהבת לקרוא ספרים, לאפות ולכתוב, אני מאוד אוהבת לכתוב שירים וסיפורים!

ואני גם לומדת לנגן בפסנתר (רמז לפוסט עתידי?).

הבלוג הזה יעסוק בעיקר בציורים, שירים וסיפורים שכתבתי, אולי כמה מתכונים, ועוד!

אז אני מקווה שתהנו מהבלוג שלי, ושיהיה לכם יום טוב.

באהבה,

שירי ש, או ש.ש. אם אתם רוצים D;

 

ראפ על הארי פוטר! *זהירות, ספוילרים לספר הראשון עד לספר השמיני*

בתור ילד קטן, הוריו נהרגו

אז הוא עבר לדודיו שבו הם התעללו

הם הרביצו, דחפו, ושמו אותו במרתף

עד שיום אחד מכתב למטבחם התעופף

המכתב היה כתוב על ידי דמבלדור

קצת זקן וסנילי, אך על הארי הוא ישמור

"הארי, אתה קוסם," כך האגריד אמר

אז הארי בא ונכנס לעולם המכשפים המוזר

מי היה מנחש? גריפנדור הוא מה שהמצנפת צווחה

אז הוא הצטרף לבית שבו זכה בהצלחה

פגש את רון והרמיוני, חבריו הטובים,

גם את סוורוס סנייפ, המרושע בפרופסורים

פגש את נוויל ולונה, שני המוזרים

והצליח לצבור לעצמו הרי מעריצים

בסוף כל שנה נלחם נגד הלורד האפל

את שמו אסור להגיד, פן הוא יבוא ויקלקל

אך כמובן, הטובים ניצחו בקלות

נוויל כרת לנגיני את הראש בקלילות

והארי איכשהו הצליח לא למות

אך אבוי, בנו אלבוס גרם לאיזו שטות

אז עכשיו צריך לקרוא את הילד המקולל במהירות.

עד גיל 21 תגיע לירח – סיפור קצר

הנה אני עומד, מול החללית הכי גדולה ונפלאה שראיתי בחיי. ראיתי הרבה סרטונים ותמונות של אנשים המשגרים חלליות מרהיבות אלה לחלל החיצון, לחקור ולגלות עולמות חדשים, אבל אף פעם לא חשבתי שאראה חללית פנים אל פנים.

הלב שלי פועם בחוזקה, עד כדי שאני חושש שישמעו את זה במיקרופונים השחורים והספוגיים הדחופים לנו בפרצוף.

אנחנו מתקדמים כעת לעבר החללית, אנו עולים על המדרגות המובילות לכניסה.

החללית… מהממת.

היא מלאה בחוטי חשמל בשלל צבעים המחברים את הכל ביחד ולוחות המחוברים בחוזקה לגוף החללית בברגים. חבריי האסטרונאוטים מתפעלים גם הם מהיופי הנהדר שהוא החללית שבה נגור במשך חצי השנה הקרובה, ועוד לא התחלנו לדבר על עצירות בדרך ותקלות (טפו טפו טפו).

כולנו, כל 8 האסטרונאוטים, שכולנו עברנו מסעות קשים ומפרכים כדי לקבל את הזכות הזו, לטוס לירח.

חגרנו את החגורות והידקנו, התפללנו לכל אל שקיים שנחזור הביתה ללא כל פגע ואז, שמענו:

"5…"

"4…"

"3…"

"2…"

"1…".

עכשיו, חלקכם בוודאי תוהים, 'תומאס, איך הגעת למצב זה?' טוב, אספר לכם.

הכל התחיל כשהייתי ילד קטן, זה היה יום קיץ חם (כמו תמיד בישראל). ביליתי עם משפחתי בטיילת של חיפה, קנינו גלידה, שתינו קולה, אתם יודעים, דברים טיפוסיים של קיץ.

כשלפתע, ראיתי חנות ממתקים.

התחננתי להוריי שניכנס לקנות איזה במבליק או סוכרייה, ובסוף הם נכנעו.

הם נתנו לי שקל יחיד, מטבע כסוף ונוצץ, ואמרו לי לבחור מה שאני יכול להשיג עם שקל אחד.

רצתי לחנות במהירות ודחפתי את דלת הזכוכית. נשמעו קול פעמון מצלצל, ואנשים מדברים מכיוון הקופה. היה באוויר ריח נפלא של במבליק, סוכריות על מקל, וחמצוצים ארוכים ועסיסיים בכל הגדלים והצבעים. השמש האירה את הממתקים המוצגים בחנות ושיוותה להם מראה זוהר וחללי.

אני חייב להתוודות שהגנבתי כמה דובוני גומי לתוך פי כשהמוכר החביב והעגלגל לא הסתכל.

ואז ראיתי את זה.

הממתק המרובע בגודל מחק, העטוף בנייר שכתוב עליו באותיות מודגשות-

"בזוקה". מיד ידעתי שאקנה אותו.

חטפתי בזוקה ושמתי אותה על הדלפק העשוי זכוכית ממורקת, מוברקת עד כדי כך שראיתי את השיקוף של עצמי.

"שקל אחד" אמר המוכר בקול גס ונמוך.

נתתי לו את השקל הנוצץ באור השמש. שמתי את המסטיק המתוק באחד הכיסים במכנסי הדגמ"ח שלי ויצאתי בריצה.

חזרנו הביתה אחרי יום של הליכה בטיילת העמוסה באנשים שקנו, אכלו בבתי קפה, דברו וצחקו. סוף-סוף היה לי קצת שקט ושלווה להתענג על הממתק שלי.

רצתי לחדרי וסגרתי את הדלת, הוצאתי את המסטיק מכיסי ופתחתי אותו.

כשעמדתי להכניס את הממתק הורוד לפי, ראיתי פתאום כיתוב קטן על העטיפה:

"עתידות: עד גיל 21 תגיע לירח".

התרגשתי מאד. 'לירח?' חשבתי, 'כיצד אגיע לירח? טוב, זה לא משנה עכשיו, כל מה שמשנה הוא שאעשה זאת'.

מאז הייתי מרותק לרעיון הנפלא שיום אחד אפרוץ את גבולות כדור הארץ ואחקור את החלל הרחוק, מלא בכוכבים המנצנצים בלילה, כאשר כל האורות כבויים.

הייתי מפנטז בכיתה על היום שבו אעלה על החללית, ואטוס אל מה שרוב בני האדם אף פעם לא ראו, אפגוש מטאורים, אבני חלל, כוכבים רחוקים ועוד!

בכיתה ג' היינו צריכים להשתתף בתחרות פסלי עיסת נייר. כל הילדים האחרים בנו חיות למיניהן, חלק בנו כדורים פורחים, ואני היחיד שבנה חללית. קראתי לה "דיאנה", על שם האלה הרומית (כן, הייתי קצת חנון של מיתולוגיה יוונית ורומית). היא הייתה חללית לבנה מרהיבה עם פסים סגולים, זהובים, וכסופים. היו לה מנועים המוציאים "עשן" העשוי צמר גפן, וחלון שדרכו רואים אסטרונאוט יחיד, מנופף לשלום לחייו הרגילים בכדור הארץ, ויוצא אל הלא-נודע. שמי "תומאס" נצנץ בכסף על המשטח הירוק מלא הפרחים שהחללית הנפלאה שלי עמדה עליו.

קיבלתי מדליה מקרטון שהיה כתוב עליה המספר 1 בכיתוב מוזהב. הבאתי את החללית והמדליה להוריי. הם טפחו על שכמי והרעיפו עליי מחמאות וברכות.

כשעליתי לתיכון "שובלים" אחרי שסיימתי את בית הספר היסודי על שם חנה סנש, התרגשתי לבחור את הנושא שארצה לעבוד עליו כפעילות נוספת. פתאום ראיתי את הכיתוב השחור על הדף הלבן:

אסטרונומיה.

ידעתי שהיעוד שלי הוא ללמוד את מדע הכוכבים, החורים השחורים והירחים. נרשמתי והתחלתי ללמוד. למדתי דברים מרתקים. האם ידעתם, למשל, שלירח שלנו קוראים גם 'לונה'? האם ידעתם שהוא משתנה קצת כל יום ולפעמים נראה מלא, ולפעמים לא נראה כלל? למדתי כל-כך הרבה עובדות מרתקות על החלל החיצון, וגמעתי בשקיקה כל מילה שפרופסור פילץ' זרק אלינו (כן, זה היה השם שלו). הייתי צמא לידע על הלא נודע.

לאחר שהתגייסתי לחיל האוויר, נכנסתי לקורס טיס ולבשתי את מדים בצבע אפור בהיר (ואחרי שאמא בכתה וצילמה חמישים תמונות), הייתי מוכן לשלב הבא במסעי לירח.

זה לא היה קצר, וגם לא קל, אבל בסופו של דבר עשיתי זאת. הפכתי לטייס.

לאחר שסיימתי את השירות הצבאי, חיפשתי אוניברסיטה בה אוכל ללמוד אסטרונומיה. אוניברסיטה אחת בלטה במיוחד, אוניברסיטת "כוכב", העוסקת ברובוטיקה, חקר החלל, ואסטרונומיה.

לא בזבזתי זמן. עברתי את המבחנים והתחלתי ללמוד תכף ומיד.

אחרי 3 שנים מהנות אך מפרכות של מבחנים, מבדקים, עבודות כתיבה ודגמים, קיבלתי את התואר הראשון באסטרונומיה. אסטרונאוט רשמי!

אחד המרצים שלי, פרופסור שביט, ראה את התשוקה שיש לי לנושא והמליץ לי לנסות להתקבל לתכנית היוקרתית של נאס"א לאסטרונאוטים. הוא אמר שימליץ עלי וקיים את הבטחתו.

כך קרה שלבסוף, אחרי כל העבודה הקשה, העליות והירידות, ההמראות והנחיתות, השמחה והעצב קיבלתי את המכתב החום הבהיר, שרשרש בתוכו מכתב יחיד לבן, שבו היו כתובות המילים שלהן חיכיתי כל חיי- "אתה מוזמן לקחת חלק בתכנית להכשרת אסטרונאוטים של סוכנות החלל נאס"א!" בכיתי משמחה, לא האמנתי שסוף-סוף זה קורה.

סיפרתי להורים, לאחים, לאחיות, לסבים ולדודים, והם סיפרו לחבריהם. כך נפוצה השמועה (שהייתה נכונה) שאני נוסע לירח!

בנאס"א פגשתי את המדריך שלי לאימונים, מר האג (לאנשים בחיים שלי יש שמות מוזרים, אני יודע). הוא היה איש רזה כמו מקלון וגבוה כמו עץ, קירח לגמרי עם אף נשרי, ובגדים מפוארים, שהיו תלויים עליו כמו שק.

התאמנתי עם מר האג במשך שנתיים שלמות. למדתי לסבול כוח G, לשרוד בחלל קטן במשך שבועות, ועוד דברים קשים אך מרגשים.

אחרי השנתיים הללו, שהיו קשות, מפרכות ומרגשות יותר מכל השנים בחיי, קיבלנו את ההודעה. אמרו לנו שיהיה שיגור לירח, כן, לירח. השיגור יהיה מטעם נאס"א, ואני, וחבריי לאימונים הם האסטרונאוטים הנבחרים.

עשינו הגרלה כדי להחליט מי ייתן שם לחללית. אני זכיתי, ואתם כבר יודעים איזה שם בחרתי?

"דיאנה 15".

 

ועכשיו, חזרנו להווה.

הרגעים האחרונים שלי על פני כדור הארץ, עד שאחזור בעוד כמה שבועות, אולי אפילו חודשים! איזו התרגשות!

הדבר היחידי שקצת הורס לי, הוא העובדה שאני כבר בן 31 ורק עכשיו אני טס לירח. זה שאומר שהתחזית פספסה בעשר שנים.

טוב מי צריך את התחזיות האלה בכל מקרה?

תאחלו לי בהצלחה.

"שיגור!"

 

ללכת – שיר קצר

השיר נכתב ב-15.12.2017

כשאני עצובה, כועסת או מבולבלת-

אני הולכת.

אני הולכת מסביב לבית הספר, מסביב לקיבוץ.

רגל אחר רגל, אני נעה על פני אנשים, עצים, בניינים.

לפעמים אני אפילו רצה,

אני רצה כאילו הבעיות שלי רודפות אחריי,

אני רצה עד קצה העולם.

לא אכפת לי איפה, לא אכפת לי לאן.

אני פשוט מזיזה את הרגליים,

אני בורחת מהמציאות,

בורחת מצרותיי,

בורחת מהמחשבות שלי עצמי, עד שאני כבר חסרת נשימה

ולבסוף אני עוצרת.

וממשיכה עם חיי.

אז בפעם הבאה שארגיש לא טוב, אדע מה לעשות,

לא לכעוס, ולא לבכות,

אני אלך.